בטח להרבה הסיטואציה מוכרת-עוברים בכיכר דיזינגוף, קבוצת נערים ונערות עם תספורום מוהיקן ובגדי פאנק יושבים על הספסלים, שותים, מעשנים או סתם מעבירים את הזמן. לעיתים אחד מהם פונה אליך בבקשה לכמה שקלים זורק לעברך הערה. אי אפשר להתעלם מהחזות החיצונית ומהאופי הקולני, אבל אי אפשר להתכחש לניסיון ולסיפור החיים העשיר שהוביל אותם להניף את "דגל" הפאנק (עדיין, במסגרת האמונה שכל דגל באשר הוא פסול) וסמל האנרכיה. רובם בגילאי 14-20. תרבות הפאנק החלה בשנות ה- 70 כתרבות מחאה שמצאה את ביטויה במועדוני הרוק של ניו יורק ולונדון, התפתחה לכדי תרבות מחאה עולמית בעלת אידיאולוגיה שבבסיסה עומדות תחושות מיאוס וניכור מהעולם המערבי הקפיטליסטית מגובה באנרכיזם על צורותיו. בתל-אביב מדובר בחברה אשר מעבר להישרדות במציאות המיינסטרים הצרכנית, עיקר מאבק הוא על זכות השימוש במרחב הציבורי-בין אם במסיבות, תערוכות, ארועי מחאה או מגורים. "בי ללא אנשים לאנשים ללא בית". ביניינים נטושים וזנוחים שונים ניסו לשמש כסקוואטים למי שמתוך כורח או בחירה היו זקוקים לבית אלטרנטיבי. בישראל הדבר אינו מעוגן בחוק, מה שהוביל לאחת מהפגנות הכח האלימות ביותר של המשטרה על בני נוער, בפינוי מהסקוואט ברחוב דיזינגוף. בשנה האחרונה הוקם הסקוואט בפלורנטין, שנראה כמו פריצת דרך חשובה. הבית משמש למגורים לקבוצות שונות של נערים שבחרו לחיות את חייהם בדרכם הם, ואף מצאו בו חלל לעבודות אומנות ויצירה.
מתוך החלומות, המוסיקה, אורח החיים, הבחירה לצאת מהמיינסטרים כנאמנות לעצמך, הם ממשיכים להחיות את הפאנק.